בן הזקונים של אילנה ורחמים. נולד ביום כ"ח בניסן תשל"ט (25.4.1979) ברחובות. אח לדנה, ליאת ואביחי.

שי גדל, התחנך והתבגר ברחובות. ילד חייכן, נמרץ, פעיל ויוזם, וכולו אומר אהבה. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי התורני "מעלות משולם", המשיך לחטיבת הביניים הממלכתית-דתית של רשת "אמי"ת", משם עבר לקריית החינוך "אורט רחובות" וסיים את לימודיו במכללה לחינוך טכנולוגי ומדעי "אורט תעשייה אווירית".

שי היה אהוב ונאהב על גדול ועל קטן. בכל אשר פנה הקרין חמימות, טוב לב, ורצון להעניק ולחלוק עם הזולת את אשר לו. נענה ברצון לכל מי שביקש את עזרתו, אך לא פעם נרתם לסייע גם בלא שהתבקש, ותמיד בחיוך ובלב שלם. כך, למשל, מספרת אימו כי נהג לעזור למבוגרים בשובם הביתה עם סלי הקניות.

תחביביו הקיפו מגוון רחב של תחומים – הוא אהב לשחק עם חבריו בשכונה כדורגל וכדורסל, הרבה להאזין למוזיקה מודרנית (הסגנונות האהובים עליו היו פופ ורוק), לטייל, לנהוג ולבלות בים, וכשנחה עליו הרוח, הקדיש זמן לעבודות יצירה. שי היה מוכשר מאוד ובעל ידי זהב – הוא ידע ליצור ולייצר, וכן לחדש דברים כגון רהיטים ישנים ומכשירים אלקטרוניים. בעיזבונו נותרו אהילים שיצר, ספסלים, שולחנות וכיסאות מעץ וממתכת ועוד. את הפרויקט האחרון שהחל בו, שיפוץ וצביעת הבית - לא זכה שי לסיים.

כעמוד תווך חברתי היה שי אחד היוזמים והמארגנים של המסיבות והבילויים, גם כאשר התקיימו בבתים אחרים, ובהיותו פרפקציוניסט, דאג תמיד לכל הפרטים ולסגירת הקצוות. היה מהראשונים שהחזיקו ברשותם טלפון נייד, ודרכו התנקזו כל ההודעות והתיאומים. כדי לממן את צרכיו, לא בחל בעבודה קשה ועבד במרץ בשטיפת מכוניות. אביו הגאה היה מתמרץ אותו, ועל כל סכום כסף שהרוויח הוסיף לו סכום זהה. את מרבית כספו הוציא שי על מתנות לאחייניו, ובמיוחד בקטנים השקיע, אך גם תרם רבות לצדקה. כל אימת שנתקל באדם שחסר לו, הייתה ידו נשלחת אל הכיס. כזה היה - נדיב ורחום, ואת הערך "ואהבת לרעך כמוך" יישם הלכה למעשה.

בשנת 1995 נהרג גיסו של שי בתאונת עבודה. אירוע זה טבע חותם עמוק בנפשו של שי, שהיה קשור אליו מאוד, וזמן רב נדרש לו כדי להתאושש מהאסון.

ביום 8.7.1997 התגייס שי לצה"ל והוצב בחיל החימוש. לאחר הטירונות נדד בין כמה בסיסים ולבסוף נקלט ביחידת החימוש המרחבית יחש"ם 653 שבסיסה, "מחנה מתן", שוכן בבאר שבע. לא פעם, כשהעדיף שלא לישון בבסיס, שהה אצל אחותו בבאר שבע או נסע לביתו וחזר למחרת.

טוראי שי עוקשי נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ח באב תשנ"ח (10.8.1998) בתאונת דרכים שאירעה בכביש נס ציונה-באר יעקב. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים, שתי אחיות ואח.

באזכרה לשי בשנה שביעית לנפילתו אמרה אימו" :עומדים פה כולנו לכבודך ולזכרך בפעם השביעית וכאב האובדן עוד חי בי. קהל מצומצם הגיע משפחה, חברים ואנשי צבא, ועל כך תודה לכולם. מלאו שבע שנים שאתה שי אינך כאן איתנו. קשה לתאר אותך בני היקר שגדלת בשבע שנים והזמן לך עומד מלכת, שתישאר תמיד צעיר לנצח.

מנסה לדמיין איך אתה בגיל 26 ו-4 חודשים. 7 שנים לחיות בתחושה שחלק מגופי חסר ולא יושלם, ובשבילנו עוברים הימים ואין תחושת מילים לכאב, ובשבילי – נהי ובכי תמרורים ואינם נשמעים. דרך השכול שלא נוחמה ואתה שי שם בשמים, סביבך יושבים מלאכים כי תמיד אתה במרכז העניינים יושב ומחייך ומצחיק את כולם. ואנו עם הרבה רגשות עצבות וזיכרונות שחקוקים, ובתוך הלב מבכה את נעוריך ואומרת לו :היה מותי תחתיך בני שלי.

אוהבת ואנצור בלב לעולמי עד ובדרך לא דרך שואבים אנו את הכוח כי אין לאן לברוח. הייתי רוצה לשמוע ממך את השיר 'אמא חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד, אמא אותך אני אוהב'.

את דמותך ואישיותך אי אפשר לשכוח, חיוך, צחוק מתגלגל, שמחת החיים, טוב לב, עזרה לזולת ועוד הרבה דברים שלא סיפרתי. ולבסוף, בני היקר, לא אוכל לשמור עליך אך אשמור ואנצור את זכרך וכבודך בליבי לעד ואעשה את כל אשר בידי. יהי זכרך לעד. תודה לכולם שבאתם לחלוק כבוד."

באזכרת עשר שנים לנפילת שי נשאה אימו דברים: "לזכרך ולכבודך בני שי היקר! בשקט שמסביבך משפחה, חברים ואנשי צבא. כולנו פה – מרכינים ראש לזכרך. עשור חלף מאותו היום המר שנקישת המודיעים בדלת הביאה את הבשורה הנוראה שבננו נהרג. ובזה הרגע עולמי כעולמך נעצר וממשפחה מאושרת וגאה הפכנו למשפחה שכולה. בבואי לדבר עליך בני שי היקר מופשרות בי הדמעות לכדי חנק מגעגוע ואהבה, מתעתועי הדמיון בכוח עליון, מתקוות ומחשבות, שמביאות אותי לעתים אל סף השיגעון. נושאת אני את זכרך, גם אם אינך פיזית איתי – אתה חי בתוכי. בני שי היקר, בכל יום, שעה, אירוע או נכד חדש. הן רק אתמול יצאת והיום כבר אומרים כי חלפו להן עשר שנים. היאומן?

והיום אותה הדלת נפתחת מני אז אל תמונתך שבמסגרת בה דמותך הצוחקת מלווה אותי תמיד בן יקר שלי. זה מתסכל שאתה אינך וצחוקך אינו נשמע אך התמונה היא עדות להיותך בחיי.

הכאב על אובדנך כבד מנשוא, עמוק הוא לי וחד כתער. אומרים: לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה שואלים אותה – האם להורים האלה את רוצה לרדת? ואז הנשמה עונה כן או לא. אני שמחה שבחרת בנו להיות הוריך ולגדול בביתנו באושר ובאהבה אך לצערנו היית עמנו רק 19 שנים וארבעה חודשים כאורח. שי בני היקר חרוט אתה בליבי עד קץ הימים בגעגועים שמתנפצים להם תמיד מול חומת הצער, ובזמן שאינו עוצר מלכת נישאו חלק מחבריך ולחלקם ילדים שנושאים את שמך לזכרך ולכבודך. להם ולכולכם כאן תודה! תהי נשמתך צרורה בצרור החיים".

שי הונצח ביער ידידי קרן קימת לישראל בבן שמן, בחמישה עצים שניטעו לזכרו על ידי ליאורה ופז קסטל, וכן בבית "יד לבנים" ברחובות ובאנדרטת נופלי חיל חימוש שהוקמה בנתניה.